פסק-דין בתיק ע"ע 1323/04

השופט שמואל צור

1.         המערערים הם רופאים, עובדי מדינה, המועסקים באגף השיקום של משרד הבטחון. המערער 1 החל שרותו באגף השיקום בשנת 1988 ומיום 1.5.95 הוא מכהן כרופא  נפתי באותו אגף. המערער 2 החל שרותו באגף השיקום בשנת 1983 ומיום 1.5.95 מכהן אף הוא כרופא נפתי באותו אגף. מערער 2 פרש לפנסיה בשנת 2004. שכרם ותנאי שרותם של המערערים מעוגנים בהסכמים קיבוציים החלים על רופאים עובדי המדינה, כמו גם בהסכמים והסדרים קיבוציים מיוחדים החלים על עובדי מערכת הבטחון.

2.         אגף השיקום במשרד הבטחון מחולק למחוזות ובכל מחוז יש משרה של "רופא מחוזי". בעבר, הדרגות שהיו צמודות למשרה של "רופא מחוזי" היו
5-8 בדירוג הרופאים. בשנת 1992 דרש משרד הבטחון לקבוע לרופאי אגף השיקום בשלושת המחוזות הגדולים (תל-אביב, חיפה ומחוז דן) תקן במתח דרגות של 7-9 בדירוג הרופאים. בקשר לכך התקיימה ישיבה מיום 13.8.92, בהשתתפות נציגי משרד הבטחון, אגף השיקום ונציבות שירות המדינה ובה סוכם כך:

"לאשר תקן של רופא ראשי במחוז, מתח דרגות 9-7 רופאים. ותפקידים אלו יוקבלו לרופא נפתי במשרד הבריאות. משרד הבטחון ימציא תיאורי תפקידים ל-3 משרות אלו. הרופאים המוגדרים כיום כרופא מחוזי - במתח דרגות 8-5 יוקבלו לרופא אחראי לנושא". 

(להלן - החלטת ההקבלה).

            בעקבות החלטה זו אמנם שונה מתח הדרגות הצמוד למשרה של "רופא מחוזי" לדרגות 7-9. ככל הנראה, בעקבות החלטה זו שונה גם תואר המשרה ל"רופא נפתי". כך או כך, אין חולק כי שלושת המשרות של רופא מחוזי באגף השיקום הוקבלו למשרה של "רופא נפתי" במשרד הבריאות. כפי שנראה להלן, המחלוקת בין הצדדים סבה על היקף ההקבלה : האם לעניין הדרגות בלבד, כגרסת המשיבה, או גם לעניין תוספת השכר בשיעור 22% המוענקת לרופאים נפתיים במשרד הבריאות, כגרסת המערערים.

3.         ביום 20.6.94 נחתם הסכם קיבוצי בין המדינה, קופת חולים והסתדרות מדיצינית הדסה לבין ההסתדרות הרופאים בישראל לעניין שכרם ותנאי עבודתם של המועסקים בדירוג הרופאים (להלן - הסכם 94). בסעיף 6 להסכם 94 (נספח ב' לתצהירה של גב' רות גילה - מוצג מש/2 בפנינו) נקבע כי החל מיום 1.6.94 יהיו זכאים "רופאי מינהל בכירים" הממלאים תפקידים מוגדרים, לתוספת של 22% לשכרם. בנספח ז' להסכם 94 מופיעה רשימה של "רופאי מינהל בכירים" הזכאים לאותה תוספת ובהם "רופא נפתי" במשרד הבריאות. אין חולק כי משרת רופא מחוזי או רופא נפתי באגף השיקום של משרד הביטחון אינה כלולה ברשימה זו.

4.         ביום 1.5.95 נבחרו המערערים במכרז למשרת "רופא נפתי" באגף השיקום (נספח ב' למוצג ע/1). בעקבות בחירה זו החלו המערערים לקבל את תוספת 22% שניתנה מכח הסכם 94 לרופאים הנפתיים במשרד הבריאות. תוספת זו שולמה למערערים עד יום 1.7.97, מועד בו הופסק תשלומה על פי דרישת משרד האוצר.

5.         על רקע זה הגישו המערערים תביעה בבית הדין לעבודה בתל-אביב, בה ביקשו להצהיר שהם זכאים לכל ההטבות להן זכאי רופא נפתי במשרד הבריאות, לפי הסכם 94. לטענתם, מכח ההחלטה משנת 1992 להקביל את משרתם לזו של רופא נפתי במשרד הבריאות, קמה להם זכאות גם לתוספות השכר הניתנות לאותם  רופאים נפתיים. המדינה טענה כי החלטת ההקבלה מתייחסת אך ורק לעניין מתח הדרגות של משרתם של המערערים ולא להטבות השכר שיוחדו בהסכם 94 לרשימה מוגדרת של משרות רופאים. כמו כן תבעה המדינה לחייב את המערערים להחזיר את תוספות השכר ששולמו להם בטעות בתקופה 1.5.95 - 1.7.97.

6.         בית הדין האזורי (כב' השופטת חנה בן - יוסף ונציגי ציבור מר אברהם מצא; ע"ב 3/4938/97, ע"ב 301071/98) דחה את שתי התביעות. לעניין תביעת המערערים קבע בית הדין האזורי כי לא עומדת למערערים טענה על "התחייבות שלטונית". בית הדין האזורי קבע כי נציבות שירות המדינה מוסמכת לקבוע את תקן המשרה ואת מתח הדרגות הצמוד לה בלבד, בעוד שתנאי השכר ותוספות השכר נקבעים בהסכמים קיבוציים. בית הדין האזורי קבע כי הסכם 94 לא מנה את הרופאים המחוזיים במשרד הבטחון כזכאים לתוספת של 22% ולכן אין המערערים זכאים לתוספת זו רק מכח החלטת ההקבלה. בית הדין האזורי דחה את טענת המערערים כי הם זכאים לתוספת השכר מכח הבטחה מינהלית שניתנה להם וקבע כי נציג הנציבות שאישר את החלטת ההקבלה - הוא מר צבי ויינר - היה מוסמך לפעול רק בעניין שינוי מתח הדרגות ולא בעניין השכר. הוא הדין באשר לטענת ההבטחה  המתבססת  על דבריו של ד"ר דולפין, הוא הרופא הממונה על המערערים. בית הדין האזורי  קבע כי ד"ר דולפין הוא הממונה המקצועי על המערערים ולא היתה לו כל סמכות בתחום תוספות השכר. עוד קבע בית הדין האזורי, על סמך עדותו של מר ויינר, כי אין הצדקה עניינית לתשלום תוספת השכר למערערים שכן הם מתוגמלים, מכח הסכמים או הסדרים מיוחדים החלים במשרד הביטחון, אף מעבר להסכמים החלים על כלל הרופאים עובדי המדינה ושכרם עולה בהרבה על זה המקובל במשרד הבריאות.

            כאמור, בית הדין האזורי דחה גם את תביעת המדינה להשבת התוספת ששולמה למערערים בפועל למעלה משנתיים ימים. לא נעמוד כאן על ההנמקה לדחיית תביעה זו מן הטעם הפשוט שאין ערעור בפנינו על פסיקה זו.

7.         המערערים משיגים על פסק דינו של בית הדין האזורי. לטענתם, החלטת ההקבלה משנת 1992 יצרה הקבלה מלאה של משרתם ושכרם כאחד לאלה של רופאים נפתיים במשרד הבריאות. לטענתם, נציגי נציבות שירות המדינה שהיו שותפים להחלטת ההצמדה היו מוסמכים לעסוק בתחום השכר ולא רק בעניין הדרגות. לחילופין טוענים המערערים כי הם זכאים לתוספת השכר מכח הסתמכותם על החלטת ההקבלה משנת 1992, בין השאר בעקבות בחירתם לתפקיד "רופא מחוזי" (או "רופא נפתי") בשנת 1995. לטענתם, המדינה מתעשרת שלא כדין על חשבונם שכן היא מקבלת מהם שרות של תפקיד בכיר בלא לשלם את התמורה הראויה לכך. המערערים טוענים כי לא הוכחו דבריו של מר ויינר כי שכרם עולה על זה של רופאים נפתיים במשרד הבריאות. בנוסף טוען המערער מס' 1 כי בית הדין האזורי התעלם מתביעתו להצהיר כי, מכח ההצמדה של משרתו לרופא נפתי  במשרד הבריאות, הוא זכאי לדרגה 10 בדירוג הרופאים. עוד טענו המערערים לחילופין כי היה מקום שדרישתם לתוספת שכר תידון בועדת המעקב הפועלת לפי סעיף 14 להסכם 94.

8.         המשיבה תומכת בפסיקת בית הדין האזורי. המשיבה מסתמכת על עדותו של מר ויינר לפיה לא היתה כוונה ליצור הקבלה אוטומטית ומלאה בין משרות המערערים למשרות של רופא נפתי במשרד הבריאות. המשיבה טוענת כי בעל הסמכות היחיד בנושאי שכר הוא הממונה על השכר ואיש מבין המשתתפים בהחלטת ההקבלה לא היו מוסמכים לעסוק בכך. מעבר לכך טוענת המשיבה כי הממונה לא נתן הסכמתו למתן תוספת שכר לרופאים המחוזיים של אגף השיקום ואף פעל להחזרת התוספת ששולמה. המשיבה שבה וטוענת כי אין הצדקה עניינית להענקת התוספת בשל העובדה ששכרם של המערערים עולה על זה של רופאי משרד הבריאות ובשל העובדה שהיקף תפקידיהם וסמכויותיהם של רופאים נפתיים במשרד הבריאות עולה על זה של רופא מחוזי באגף השיקום.

9.         בתום הדיון בפנינו ביקשנו מן היועץ המשפטי  לממשלה להודיע לנו את עמדתו באשר למחלוקת שנתגלעה בין גורמי משרד הביטחון לבין הממונה על השכר בעניינם של המערערים. ביקשנו מן היועץ להודיע לנו אם קיימת נכונות להעביר את הסכסוך להכרעת ועדת המעקב הפועלת לפי הסכם 94. בתשובה שהוגשה לנו רק ביום 30.5.06, חזרה נציגת המדינה על עיקרי טיעון המדינה בערעור. מעבר לכך נמסר לנו כי הן גורמי נציבות שרות המדינה והן הממונה על השכר סבורים גם כיום שאין הצדקה להעביר את העניין להכרעת ועדת המעקב וכי אין דרישה לכך מצד ההסתדרות הרפואית.

            לאור הודעה זו של המדינה עלינו להכריע בערעור גופו.

דיון

10.       לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים לגופו של ערעור, מוצאים אנו כי צדק בית הדין האזורי בפסיקתו וכי דין הערעור להידחות. אנו מאשרים את פסיקת בית הדין האזורי, מטעמיו, בהתאם לתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב - 1991. מעבר לצורך נוסיף מיקצת דברים משלנו לעניין הנדון.

11.       המערערים הם עובדי מדינה. המערערים מועסקים במשרד הבטחון במשרה הקבועה בתקן. תקן המשרה הוא מושג הנגזר מן המבנה הארגוני של המשרד וכלולים בו תאור התפקיד ולצידו הדרגה בדירוג כלשהו או מתח הדרגות הקשורה אליו (סעיף 13 לחוק שירות המדינה (מינויים) תשי"ט - 1959). קביעת התקן בשירות המדינה מסורה מכח החוק לנציב שרות המדינה והוא  פועל בתחום זה באמצעות עוזריו המקצועיים. קביעת התקן היא ייחודית לנציב שירות המדינה והיא נעשית כפעולה מינהלית על ידי הגורמים המקצועיים לבדם. קביעת התקן, על השינויים שבו, מעצם טיבה, אינה נושא להסכמים או למשא ומתן מתחום שכר העבודה.

12.       בשונה מדרך קביעת התקן כמעשה מינהלי חד - צדדי, השכר ותנאי העבודה בשרות המדינה הם נושא למשא ומתן בין הנציגים המוסמכים של המדינה והעובדים שפירותיו הם הסכמים קיבוציים או הסדרים קיבוציים החלים על העובדים. קיימת חלוקה מינהלית ברורה בין גורמי המדינה האמונים על קביעת התקן (נציב שירות המדינה) לבין גורמי המדינה המוסמכים לעסוק בתחום השכר (הממונה על השכר במשרד האוצר) והדברים ידועים.